מהמכ"ם למיקרוגל ומהטיל לגלולה: הטכנולוגיות הצבאיות שנכנסו בשקט לחיים האזרחיים שלנו

כשהטלפון אומר לכם לפנות ימינה בעוד 300 מטר, הוא מסתמך על לוויינים שמופעלים עד היום בידי חיל החלל של ארצות הברית. כשאתם מחממים שאריות במיקרוגל, אתם משתמשים בקרוב משפחה של מכ"ם ממלחמת העולם השנייה. ואם רופא אי פעם שלח מישהו מהמשפחה לבליעת מצלמה זעירה במקום בדיקה פולשנית, הרעיון הזה התחיל בכלל בחטיבת הטילים של רפאל. הטכנולוגיה הצבאית לא נשארת בבסיסים. היא זולגת החוצה, לפעמים בתכנון מדוקדק ולפעמים בגלל טעות, אסון או חפיסת שוקולד שנמסה בכיס.

חפיסת שוקולד, מגנטרון ותנור במשקל של 340 קילו

פרסי ספנסר עבד בחברת רייתאון האמריקאית, שייצרה בהיקף עצום ציוד מכ"ם בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא לא המציא את המגנטרון, הרכיב שמפיק את גלי המיקרו במכ"ם, אבל פיתח שיטה לייצר אותו בכמויות. לפי הסיפור שמסופר עליו שוב ושוב, ובין השאר באתר המוקדש לממציאים של מכון MIT, יום אחד הוא עמד ליד מגנטרון פעיל ושם לב שחפיסת השוקולד בכיס שלו נמסה. באוקטובר 1945 הוגשה בקשת הפטנט, והוא אושר ב-1950.

המיקרוגל המסחרי הראשון, שנקרא Radarange (שם שמזכיר בדיוק מאיפה הוא בא), יצא לשוק ב-1947. הוא עלה כ-3,000 דולר, שקל כ-340 קילו והתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. עברו עוד שנים רבות עד שהגיע למטבחים הביתיים. וזה הדפוס הראשון שכדאי לזכור: המעבר מצבאי לאזרחי כמעט אף פעם לא מיידי. הוא דורש הוזלה, הקטנה ומישהו שמבין שיש כאן מוצר.

אסון בשמיים שפתח את ה-GPS לכולם

הניווט הלווייני נבנה בידי משרד ההגנה האמריקאי לצרכים צבאיים. ב-1 בספטמבר 1983 יירט מטוס קרב סובייטי את טיסה 007 של קוריאן אייר, אחרי שסטתה ממסלולה אל המרחב האווירי של ברית המועצות, ו-269 בני אדם נהרגו. בעקבות האסון החליט הנשיא רונלד רייגן להאיץ את פתיחת המערכת לשימוש אזרחי ולהציע אותה בחינם, כדי שטעויות ניווט כאלה לא יחזרו.

אבל גם אחרי הפתיחה האזרחים קיבלו גרסה פחות מדויקת בכוונה, בשיטה שנקראה "זמינות סלקטיבית". רק במאי 2000 הורה הנשיא ביל קלינטון להפסיק אותה, ובן לילה הדיוק של מכשירי הניווט האזרחיים השתפר באופן דרמטי. כל אפליקציית ניווט, כל משלוח שאפשר לעקוב אחריו וכל מונית שמוזמנת בלחיצה נשענים על ההחלטה הזאת.

וכאן מגיע השיעור השני, שישראלים מכירים מקרוב: מה שהצבא נותן, הצבא יכול גם לשבש. נהגים בגוש דן ובצפון ראו בשנים האחרונות את המיקום שלהם קופץ פתאום לנמל התעופה בביירות, בגלל שיבוש מכוון של אותות הניווט מטעמים ביטחוניים. הטכנולוגיה עברה לידיים אזרחיות, אבל השליטה בה לא עברה איתה עד הסוף.

האינטרנט, והמיתוס על המלחמה הגרעינית

ARPANET, הרשת שממנה צמח האינטרנט, מומנה בסוף שנות השישים בידי ARPA, סוכנות המחקר של משרד ההגנה האמריקאי, והחיבור הראשון בה נוצר ב-1969. מכאן נולד מיתוס עקשן: האינטרנט נבנה כדי לשרוד מלחמה גרעינית. הסיפור האמיתי מורכב יותר. רעיונות על רשת תקשורת עמידה להתקפה אכן נכתבו באותן שנים, אבל אנשים שהיו מעורבים בהקמת ARPANET הסבירו לא פעם שהמטרה המיידית הייתה צנועה בהרבה: לאפשר לחוקרים באוניברסיטאות שונות לחלוק מחשבים יקרים ונדירים.

זו דוגמה טובה למה שקורה כשמספרים סיפור על טכנולוגיה צבאית: הגרסה הדרמטית מתפשטת מהר יותר מהמדויקת. כשקוראים על "המצאה צבאית ששינתה את העולם", כדאי לשאול מי טוען את זה, על סמך מה, ואם הטענה מבחינה בין המימון הצבאי לבין המטרה המקורית.

הסיפור הישראלי: עין של טיל בתוך גוף האדם

בישראל המעבר הזה עבר דרך אנשים יותר מאשר דרך מוצרים. ד"ר גבריאל עידן עבד בחטיבת הטילים של רפאל, והציע לקחת את הידע שנצבר שם בהקטנת מצלמות וחיישנים ולהפוך אותו למוצר רפואי: מצלמה בגודל של גלולה שהמטופל בולע, והיא מצלמת את מערכת העיכול מבפנים. ב-1998 הוקמה חברת גיוון אימג'ינג, ובאוגוסט 2001 קיבלה את אישור מנהל המזון והתרופות האמריקאי לבדיקת המעי הדק. ב-2014 נרכשה החברה בידי קובידיאן, שנרכשה בעצמה שנה אחר כך בידי מדטרוניק.

המסלול הזה, מהנדס ביטחוני שרואה שימוש אחר לאותו ידע, חוזר בתעשיית ההייטק הישראלית שוב ושוב, ובמיוחד בתחום הסייבר, שבו יוצאי יחידות טכנולוגיות בצה"ל הקימו חברות אזרחיות רבות. כדאי רק להבחין בין עובדה לבין סיסמה: הניסיון הצבאי נותן ידע, קשרים ויכולת עבודה תחת לחץ, אבל רוב המוצרים האזרחיים המצליחים נבנו מחדש לגמרי לשוק אחר, עם לקוחות, רגולציה ומחיר שאין להם שום קשר לשדה הקרב.

והכיוון ההפוך: כשהצעצוע האזרחי נכנס לשדה הקרב

הזרם לא זורם רק בכיוון אחד. במלחמה באוקראינה, למשל, רחפנים מסחריים קטנים, מהסוג שנמכר לצלמי חתונות ולחובבי צילום אווירי, הפכו לכלי שגרתי של שני הצדדים: לתצפית, לתיקון ירי ובהמשך גם לתקיפה, כפי שתועד בהרחבה בכלי תקשורת ובמכוני מחקר ברחבי העולם. מצלמות זולות, סוללות של טלפונים ותוכנות קוד פתוח, שפותחו לגמרי בעולם האזרחי, מצאו את עצמן בחזית.

המשמעות מעניינת גם לקורא שלא מתעניין בצבא בכלל. אם פעם הצבאות היו המקור הבלעדי של טכנולוגיה מתקדמת, היום חלק מהחידושים מגיעים מחנויות אלקטרוניקה ומאפליקציות. מכאן גם שאלות חדשות של רגולציה: מי רשאי להטיס רחפן ליד שדה תעופה, אילו רכיבים מותר לייצא, ואיך מגינים על מתקנים אזרחיים מפני כלים שכל אחד יכול לקנות.

ארבעה דברים שהמעבר מצבאי לאזרחי מלמד

1. תמיד יש פער זמן. בין המגנטרון של המלחמה למיקרוגל במטבח עברו עשרות שנים. גם בטכנולוגיות של היום, מה שמוצג כחידוש צבאי מרשים עשוי להגיע לשימוש אזרחי רק אחרי שנים, אם בכלל.
2. מי ששולט במערכת קובע את הכללים. הניווט הלווייני הוא דוגמה מושלמת: שירות חינמי לכולם, שעדיין יכול להשתבש או להיות מוגבל משיקולים ביטחוניים.
3. הסיפור הדרמטי לא תמיד נכון. מיתוס הרשת הגרעינית מזכיר לבדוק מקורות, במיוחד כשמדובר בטכנולוגיה שנעטפת בהילה צבאית.
4. השימוש האזרחי לפעמים חשוב יותר מהמקורי. מעטים זוכרים את הרדאר שמאחורי המיקרוגל, אבל כמעט כל בית משתמש בו.

מי שרוצה לעקוב אחרי הצד השני של המשוואה, כלומר אחרי הטכנולוגיות שעדיין נמצאות בשלב הצבאי, ימצא סיקור טכנולוגיות צבאיות בעברית לצד דיווחים על סכסוכים ותעשיות ביטחוניות במזרח התיכון ובעולם. חלק מהמערכות שמתוארות שם היום, כמו מכ"מים, רחפנים ולוחמה אלקטרונית, עשויות להיות בעוד עשרים שנה חלק מהשגרה האזרחית שלנו, בדיוק כמו הלוויינים שמנווטים אותנו הביתה.

הטכנולוגיה זוכרת מאיפה היא באה

ברוב הימים אף אחד לא חושב על המכ"ם כשהוא לוחץ על כפתור החימום, או על אסון תעופה מ-1983 כשהוא מחפש חניה. וזה בסדר. אבל ההיסטוריה הזאת מסבירה משהו חשוב על העולם שאנחנו חיים בו: חלק גדול מהנוחות שלנו נבנה על השקעות שנעשו מתוך פחד, מלחמה והכנה לגרוע מכול. הטכנולוגיה עצמה ניטרלית. מה שמשנה הוא מי מחזיק בה, מתי הוא מחליט לשתף אותה, ומה אנחנו עושים כשהיא נמצאת סוף סוף בכיס שלנו.