ממלחמת יום הכיפורים לשלום עם מצרים: התחנות שלא כדאי לדלג עליהן

השלום בין ישראל למצרים לא נחתם עם סיום מלחמת יום הכיפורים. בין המלחמה לחוזה שנחתם ב-26 במרץ 1979 נדרשו הפרדת כוחות, הסדר ביניים, מגעים ישירים ותיווך אמריקאי. כל שלב שינה את היחסים, אך אף אחד מהם לא הבטיח מראש את הצלחת השלב הבא.

הקיצור המקובל, ממלחמה לקמפ דייוויד ולשלום, משמיט את העבודה המדינית שנעשתה בדרך. דווקא התחנות שביניהם מראות מה ההבדל בין הפסקת ירי, הפחתת הסיכון לחידוש הקרבות והסכמה לסיים את מצב המלחמה.

קודם היה צריך להפריד בין הצבאות

ב-18 בינואר 1974 הושג הסכם הפרדת הכוחות הראשון בין ישראל למצרים. משרד ההיסטוריון במחלקת המדינה האמריקאית מתאר את תיווכו של הנרי קיסינג'ר ואת הדיונים על מיקום הכוחות, אזורים שבהם יוגבל שריון וסוגי האמצעים שיוגבלו. ההסכם כלל הפרדה באמצעות אזור חיץ של האו"ם.

זה היה פתרון לשאלה צבאית דחופה: איך להרחיק כוחות יריבים אלה מאלה ולהסדיר את פריסתם. לא הייתה בכך עדיין הסכמה על יחסים דיפלומטיים מלאים. ההבחנה חשובה משום שהסדר מוגבל יכול להיות בעל ערך גם כשהמחלוקת הרחבה נמשכת.

הסכם הביניים הרחיב את ההפרדה

ב-4 בספטמבר 1975 חתמו ישראל ומצרים על הסכם ביניים נוסף. לפי אותה סקירה, הוא כלל נסיגה ישראלית נוספת מזרחה בסיני והרחבת ההפרדה בין הכוחות. המשא ומתן היה ממושך וקשה יותר מזה שהוביל להסכם הראשון.

רצף התאריכים לבדו עלול ליצור תחושה של תהליך רציף. בפועל, כל הסכם דרש הסכמה חדשה על סיכונים, התחייבויות ופריסה בשטח. אי אפשר לייחס למשתתפים ב-1974 ידיעה שחוזה שלום ייחתם חמש שנים לאחר מכן.

ביקור אחד ששבר את הקיפאון

לפני שהגיעו לקמפ דייוויד, היה צריך לשבור מחסום פסיכולוגי. ב-19 בנובמבר 1977 נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ולמחרת נאם במליאת הכנסת. היה זה ביקור ראשון של מנהיג ערבי בישראל, ימים ספורים אחרי שסאדאת הודיע בפומבי שהוא מוכן להגיע לירושלים כדי לדבר על שלום.

הביקור לא סגר אף מחלוקת. הוא שינה את מה שנראה אפשרי. עד אז, מגעים בין ישראל למצרים התנהלו בעיקר דרך מתווכים, ופגישה גלויה בין מנהיגי שתי המדינות נחשבה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. אחרי נובמבר 1977 השאלה כבר לא הייתה אם מדברים, אלא על מה ובאילו תנאים. זו בדיוק הנקודה שבה נכנס התיווך האמריקאי לשלב החדש שלו.

קמפ דייוויד היה מסגרת, לא חוזה השלום עצמו

היוזמה של אנואר סאדאת להגיע לירושלים בנובמבר 1977 קידמה מגעים ישירים, אך לא פתרה את המחלוקות. לפי הסקירה האמריקאית של תהליך קמפ דייוויד, פסגת ספטמבר 1978 בהשתתפות מנחם בגין, סאדאת וג'ימי קרטר הניבה שני מסמכי מסגרת: אחד לשלום בין מצרים לישראל ואחד למסגרת רחבה יותר, שכללה התייחסות לממשל עצמי פלסטיני בגדה המערבית ובעזה.

ההבדל בין מסגרת לחוזה אינו עניין טכני. מסגרת יכולה להגדיר כיוון ועקרונות, בעוד שחוזה צריך להסדיר התחייבויות מעשיות. גם לאחר הפסגה נותרו מחלוקות, והנוסח הסופי דרש חודשים נוספים של משא ומתן.

מה השתנה בחוזה של 1979

נוסח חוזה השלום מאפשר לראות את השינוי בלי להסתפק בתצלום טקס החתימה. הוא קבע את סיום מצב המלחמה וכינון השלום עם חילופי מסמכי האשרור, והסדיר נסיגה ישראלית מסיני, גבול ויחסים נורמליים. הוא כלל גם מסגרת לסידורי ביטחון.

אלה התחייבויות מסוג אחר מאלה שנועדו להרחיק בין כוחות לאחר קרב. לצד זאת, חוזה בין שתי מדינות אינו שקול לפתרון כל הסכסוך האזורי. אין להסיק מהצלחת המסלול המצרי שכל המרכיבים שנדונו בקמפ דייוויד יושמו באותו אופן.

אחרי החתימה: הנסיגה מסיני ומחירה

החוזה נחתם ב-1979, אבל רבות מההתחייבויות שבו התממשו רק בהמשך, בשלבים. הנסיגה הישראלית מחצי האי סיני הושלמה באפריל 1982, ובמסגרתה פונו גם יישובי חבל ימית. הפינוי היה אחד הרגעים הקשים בחברה הישראלית באותן שנים, והוא הזכיר שגם שלום מחייב ויתורים כואבים בשטח.

גם במצרים היה לשלום מחיר. מצרים הושעתה מהליגה הערבית אחרי החתימה, וסאדאת עצמו נרצח באוקטובר 1981, עוד לפני שהנסיגה הושלמה. ובכל זאת, השלום החזיק. מחלוקת הגבול האחרונה, על טאבה, הוכרעה בבוררות בינלאומית, והאזור הועבר למצרים ב-1989. הרצף הזה ממחיש שחוזה הוא לא סוף הדרך, אלא תחילתה של עבודה ארוכה של יישום.

חמש התחנות בקצרה

1. ינואר 1974, הסכם הפרדת הכוחות הראשון: הרחקת הצבאות זה מזה ואזור חיץ בפיקוח האו"ם.
2. ספטמבר 1975, הסכם הביניים: נסיגה ישראלית נוספת בסיני והרחבת ההפרדה.
3. נובמבר 1977, ביקור סאדאת בירושלים: מעבר ממגעים עקיפים לשיחה גלויה בין מנהיגים.
4. ספטמבר 1978, הסכמי קמפ דייוויד: שני מסמכי מסגרת שקבעו כיוון ועקרונות.
5. מרץ 1979, חוזה השלום: סיום מצב המלחמה, נסיגה מסיני, גבול ויחסים נורמליים.

הרשימה הזאת שימושית במיוחד למי שלומד את הנושא או מסביר אותו לאחרים. היא מראה שכל תחנה נשענה על הקודמת לה, אבל גם שכל אחת מהן הייתה החלטה נפרדת, עם מחיר ועם סיכון משלה. מי שמדלג על אחת התחנות מאבד את ההבנה למה השלום הזה נבנה כפי שנבנה, ולמה הוא החזיק מעמד גם בתקופות קשות.

לקרוא את הרצף בלי להפוך אותו לגורל ידוע מראש

בעת חיפוש רקע בנושא, גם דרך עמוד הבית של Wars of Israel, כדאי להפריד בין תאריך הקרב, תאריך הסכם הביניים ותאריך חוזה השלום. אלה אינם שמות שונים לאותה נקודת סיום.

הדרך מ-1973 ל-1979 מלמדת כיצד אפשר להתקדם מהסדרת בעיה צבאית מוגדרת להסכם רחב יותר. היא אינה מוכיחה שמלחמה מולידה שלום בהכרח. ההסכמים מתעדים החלטות שהתקבלו לאורך הדרך, ולא תוצאה שהייתה מובטחת ביום שבו פסקו הקרבות.